הביטלס

בשנות ה-50 המאוחרות, ליברפול לא הייתה העיר שבה כולם היה רוצים לחפש את המהפכה המוזיקלית. ואולם, היה בעיר זו, העיר התעשייתית, שג'ון לנון הקים קבוצת "The Quarrymen" ב-1956. לנון, סטודנט בבית הספר לאמנות של ליברפול, היה מושפע רבות מהרוק 'n' רול של אלביס פרסלי ובאדי הולי. ב-6 ביולי 1957, במהלך חגיגה של כנסייה, פגש לנון Paul McCartney. McCartney, בן 15 באותה עת, שהתפאר במצוינותו בגיטרה וביכולתו לטון אותה - יכולת שלנון עצמו לא הייתה. McCartney נשלח להצטרף ל-The Quarrymen, והוא הסכים.

ג'ורג' האריסון, חבר של McCartney' מימי ילדותם בבית הספר הליברפול, היה הבא להצטרף. האריסון, שהיה צעיר מ McCartney , ועדיין בגיל התינוקות, נתפס בעיני לנון כמי שאין לו כל סיכוי, אולם, הופעתו באוטובוס, שם שר את "Raunchy,", גרמה ללנון להתרשם מכישוריו. האריסון הצטרף לקבוצה רשמית בתחילת 1958.

-The Quarrymen-עברו דרך שינויי שמות ומספר חברים, עד שהגיעו לשם האיקוני "The Beatles" באוגוסט 1960. השם היה תרומה ללהקת "The Crickets" של באדי הולי, וגם היה פלייאון על מילים, כיוון שהכללה את "הביט" שהיה חלק כריע ממוזיקתם. סטיוארט סאטקליף, חבר של לנון מבית הספר לאמנות, הצטרף כבסיסט, ופיט בסט הפך למתופף. הרכב של חמישה חברים יצא להמבורג, גרמניה, באוגוסט 1960, למה שהיה הראשון מבין מספר הופעות בשכונת הלילה של העיר.

בהמבורג, The Beatles התאמנו באופן קשה, לעיתים קרובות שיחקו שמונה שעות ביום, שבוע כל שבוע. הם הוצגו לסגנונות מוזיקליים שונים ולהשפעות, כולל עבודות של ליטל ריצ'רד וצ'אק ברי. הלהקה החלה לנסות את הסטימולנט "Preludin", כדי לשמור על יכולתם להתמודד עם הלוח הקשה. היה בתקופה זו שהם נטלו את הסגנון "המפוח" שלהם, שהושפע מאסטריד קירכהר, צלם גרמני שגם היה בקשר קצר עם סאטקליף.

סטיוארט סאטקליף החליט לעזוב את הלהקה ביולי 1961, כדי להתמקד בלימודי האמנות שלו ובמערכת היחסים שלו עם קירכהר. העזיבה שלו יצרה חור בלהקה, ו McCartney נקט על עצמו, והפך לבסיסט. The Beatles חזרו לליברפול, כלהקה יותר קוהזיבית ומיומנת. הם התחילו לשחק במועדון "The Cavern Club", מקום שיהפוך לסמל לעלייתם לתהילה שלהם. הופעותיהם במועדון "The Cavern Club" זכו לתשומת הלב של בריאן אפשטיין, נוכח רשת העסקים, שראה בהם פוטנציאל והציע להם לנהל אותם. לאחר תקופה קצרה של התחשבות, The Beatles חתמו על חוזה ניהול עם אפשטיין ב-24 בינואר 1962.

הצעד הראשון החשוב של אפשטיין היה להשיג אודישן עם חברת "Decca Records" ב-1 בינואר 1962. אף על פי שהופעתם זכתה לתשבחות, Decca סירבה לחתום עליהם, ואמרה ש"להקות גיטרה נמצאות בדרך הביתה". אפשטיין לא התעצבן, והמשיך לחפש חוזה תקליטים ללהקה. פרי תערוכותיו היה כשג'ורג' מרטין, מפיק בחברת "Parlophone Records", הציע להם חוזה. אולם, מרטין לא היה מרוצה מהתופיפף "Pete Best", והציע להחליפו. לאחר דיון רב, Best נחלץ, והוחלף על ידי רינגו סטאר, ששיחק קודם לכן עם "Rory Storm and the Hurricanes". סטאר הצטרף ללהקה רשמית ב-18 באוגוסט 1962, והשלים את הרכב שיהפוך למפורסם ברחבי העולם.

הסינגל הראשון של The Beatles, "Love Me Do", יצא לאור ב-5 באוקטובר 1962. אף על פי שלא היה סינגל של הצלחה מיידית, הוא הצליח להגיע למקום ה-17 במצעד הסינגלים הבריטי. ההצלחה הזעירה הייתה די גדולה כדי שג'ורג' מרטין יקבע להם סינגל שני, "Please Please Me", שיצא לאור ב-11 בינואר 1963. הפעם, התגובה הייתה רבה יותר, והסינגל הגיע לראש המצעדים הבריטיים. חשבון הציבור הגדול, ומרטין החליט להשתמש בזרם הזה על ידי תקליטור מלא.

האלבום "Please Please Me" הוקלט ביום אחד ב-11 בפברואר 1963. אף על פי שהקלטתו הייתה מהירה, האלבום היה הצלחה ויקרה, והגיע לראש המצעד האלבומים הבריטי, שם היה 30 שבועות רצופים. האלבום כלל שירים כמו "I Saw Her Standing There" ו-"Twist and Shout", שהציגו את רחביות הלהקה, והצליחו לעבור בקלות מבין הרוק 'n' רול לבלדות נשמה.

באמצע 1963, המונח "ביטלמניה" כבר נכנס ללקסיקון הציבורי. הביטלס לא היו עוד רק להקה; הם היו תופעה תרבותית. הופעותיהם היו לעיתים קרובות דוכאות על ידי צעקות המעריצים המעריצים, והופעותיהם הציבוריות הפכו לאירועים כאוטיים. העיתונות הבריטית הפגיעה בכל צעדם, ובגילוי דעתם - במיוחד ב"מגבעות" שלהם - הפכה לסמל של מרד צעיר.

השפעתם של הביטלס לא הייתה מוגבלת ל-UK. מוזיקתם התחילה לחצות את האוקיינוס האטלנטי, בתחילה בלי הישות הפיזית שלהם. תוכניות הטלוויזיה האמריקאיות התחילו לשדר שירי הביטלס, ותחנות הרדיו כללו אותם ברשימות השירים שלהן. אך הופעתם ב"הצגת האד שוליין" ב-9 בפברואר 1964, הייתה התחלה רשמית של הפלישה הבריטית בארצות הברית. כ-73 מיליון אמריקאים צפו בה, והפכה לאחד האירועי הטלוויזיה המוצלחים ביותר בזמנו.

הסינגל הראשון שלהם בארצות הברית, "אני רוצה לחזק את ידך", הגיע למקום הראשון במצעד הבילבורד הסולו 100 לפני הופעתם בתוכנית, ונשאר שם למשך שבועות 7 רצופים. הביטלס הצליחו לעשות מה שלא עשו כל הלהקות הבריטיות: הם כבשו את אמריקה.

בחודשים שלאחר מכן, הביטלס התחילו במסע הופעות ראשון בינלאומי, כולל מדינות כמו שוודיה, אוסטרליה וניו זילנד. הם גם הוציאו את אלבומם השלישי, "A Hard Day's Night", ביולי 1964, ששימש כפסקול לסרט הבכורה שלהם בשם זה. האלבום היה פריצה מהאלבומים הקודמים שלהם, כולל יצירות מקוריות של לנון ו McCartney, וזכה לשבחים רחבי הארץ על טכניקותיו המחודשות, כולל שימוש בגיטרה ב-12 פסים בשיר השיר.

הביטלס סיימו 1964 עם יציאת "The Beatles for Sale" בדצמבר. האלבום כלל שירים כמו "Eight Days a Week" ו-"I'm a Loser", והיה רפרטואר של הצבעתם המוזיקלית ועומק הליריקה שלהם. אך הוא גם הציג את העייפות והלחץ שבאו עם סבלות וסקרנות ציבורית קבועה. טון האלבום האפל, המכונס בשירים כמו "No Reply" ו-"I'm a Loser", הצביע על שינוי במוזיקה של הביטלס, והכין את הבמה לעבודות הניסיוניות שיתארחו.

שנת 1965 הייתה נקודת מפנה חשובה לביטלס, גם מוזיקלית וגם אישית. יציאת "Help!" באוגוסט 1965 הייתה יותר משיר ראשון במצעד; הייתה הצהרה על סגנון המוזיקלי של הלהקה ועומק התמה. שירים כמו "Yesterday", הכולל McCartney'הקליטה שלו נלוותה לרביעיית כלי קשת, ו-"Ticket to Ride," עם חתימתו הבלתי-מסורתית, הציגה קבוצה שמוכנה להפרות הגבולות של המוזיקה הפופולרית.

הניסיון של The Beatles לא היה מוגבל לאולפן ההקלטות. במהלך סיבוב ההופעות שלהם בארצות הברית באוגוסט 1965, הופיעו לפני קהל שיא של 55,600 אוהדים בשיאה של Shea Stadium בניו יורק. ההופעה הייתה אירוע יוצא דופן, והציבה תקנים חדשים להופעות חיות ולטכנולוגיית ההגברה. אולם, כמות הקהל הייתה כה גדולה, שהקבוצה הייתה כמעט בלתי-שמיעה, והם התחילו לשאול את עצמם אם הופעותיהם החיות עדיין יכולות להיות יעילות.

בדצמבר 1965, The Beatles הוציאו "Rubber Soul," אלבום שסימן פריצה ברורה מעבודותיהם הפופ-אוריינטד שלהם. האלבום, שהושפע מהרוק-פולק ומהתרבות הסופר-קאלט, כלל שירים עם מילים מעמיקות והלחנים מורכבים. שירים כמו "Norwegian Wood," שהשתמש בסיטאר, כלי נגינה הודי, ו-"In My Life," עם מילים פואטיות וסולו קלידים בארוק, היו עדות לצמיחת האמנותית של הקבוצה.

הכוונה של The Beatles לנסות ולהפרות הגבולות הגיעה לשיאה עם הוצאת "Revolver" באוגוסט 1966. האלבום היה תעלומה מוזיקלית, שהשתמשה בטכניקות כמו תקליטי סרט, הקלטות-בחזירה, ושינויי-מהירות. שירים כמו "Eleanor Rigby" השתמשו ברביעיית כלי קשת כפולה, עם כלי נגינה-רוק טיפוסי, ו-"Tomorrow Never Knows" הכללה צלילים אלקטרוניים-אוונגרד. הסגנון האלקטרי של האלבום הפך אותו לאחד ההקלטות המשפיעות ביותר בתולדות המוזיקה הפופולרית.

אולם, התאמצות הקבוצה להתקדם אמנותית הגיעה למחיר. הסיבוב ההופעות הפך לכבד מאוד, והחברים גם נתקלו בהתנגדות ציבורית. ההערה המעוררת-מחלוקת של לנון, ש-The Beatles "יותר פופולריים מישו," הובילה לשריפות של תקליטיהם בחלקים שונים של ארצות הברית. באמצע הטורבולנס, הקבוצה החליטה על צעד חשוב: הופעתם האחרונה המסחרית שלהם, בפארק קנדלסטיק בסן-פרנסיסקו, ב-29 באוגוסט 1966, הייתה תקדימה.

חופשיים מהדרישות של הסיבוב ההופעות, The Beatles התמקדו כולם בעבודתם האולפן. התוצאה הייתה "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band," שהופץ במאי 1967. האלבום היה יצירה-קונספטיבית, שהשלבה סגנונות-מוזיקליים רבים וטכניקות-הקלטה. שירים כמו "Lucy in the Sky with Diamonds" ו-"A Day in the Life" היו פורצי-דרך, בכל הנוגע לתוכן-השירים ולערך-ההקלטה. עטיפת האלבום, שכללה קולאז' של דמויות-היסטוריות ותרבותיות, הפכה לסמל-אייקוני של האסתטיקה הפסיכדלית של העידן.

"Sgt. Pepper" הותאמה על ידי "Magical Mystery Tour" EP וסרט, ואז "האלבום הלבן" ב-1968, כל אחד מהם הפך את הגבולות-הסגנוניים שלהם בכיוונים שונים-מהפסיכדליה-הקלילה לאינדיבידואליזם-האקלקטי. האחרון היה אלבום-כפול שהציג את הסגנונות-המוזיקליים המשונים של כל חבר, מ-"Yer Blues" של לנון, שהיה גריטי, ל-"While My Guitar Gently Weeps" של האריסון, שהכללה את אריק קלאפטון.

השנה 1969 הייתה מלאה בלחץ להיורו. אף על פי שהביקורות היו חיוביות לאלבומים הקודמים, הסתברות הפנימית הייתה גוברת. החברים בלהקה התפתחו בכיוונים מוזיקליים שונים ועניינים אישיים, שהתבטאו בסשנים ההקלטות. הפרויקט "Let It Be", שנועד להיות גישה חזרה לבסיסים, הפך לסמל לקונפליקט שלהם. סרטונים מהסשנים ההקלטות הראו דפוסי עומס בין החברים, וההתנגדויות היו תכופות.

בזמן הלחץ, The Beatles הצליחו להפיק "Abbey Road" בספטמבר 1969, אלבום שרבים רואים כעבודתם הטובה ביותר. האלבום כלל שירים כמו "Come Together", שיר של לנון, ו-"Something", שיר של האריסון, שזכה לשבחים רבים. הצד השני של האלבום כלל מערכות של שירים קצרים, שנחברו יחד, והסתיימו ב-"The End", שיר שהיה סיום ראוי לקריירה של הלהקה.

בתחילת 1970, היה ברור ש-The Beatles היו נוסעים בכיוונים שונים. McCartney לנון עבד על אלבום סולו, לנון הוציא כבר אלבומים ניסיוניים עם יוקו אונו, האריסון היה מעורב עמוקות ברוחניות ובמוזיקה ההודית, וסטאר התחיל בקריירת משחק. ב-10 באפריל 1970, McCartney הוציאה הודעת עיתונאים שבה הודיע על עזיבתו The Beatles, וזה היה סימן לסוף הלהקה.

האלבום "Let It Be", שנלווה לסרט תיעודי, יצא לאור במאי 1970, ושימש כמעמד פוסט-מותו למורשת The Beatles. האלבום כלל שירים כמו "Let It Be" ו-"The Long and Winding Road", שהפכו לקלאסיקות, אך טון האלבום היה אחד של עצב וסיום.

בשנים שלאחר פירוקן, כל חבר עסק בקריירת סולו, עם תוצאות שונות. לנון נרצח ב-1980, אך מוזיקתו המשיכה להשריד דורות. האריסון נפטר ב-2001, לאחר מאבק בסרטן, והותיר אחריו קטלוג מוזיקלי עשיר שכלל עבודות סולו ושיתופי פעולה. McCartney וסטאר והאריסון (שנפטר) המשיכו להופיע ולהקליט מוזיקה, ולעיתים קרובות הם הוקיעו את זמנם כ-Beatles.

השפעת The Beatles על המוזיקה הפופולרית והתרבות היא אי-מדידית, ומורשתם נמשכת. ב-1995, חברי הלהקה השורדים McCartney, האריסון, וסטאר, התאחדו כדי לעבוד על "The Beatles Anthology", סדרת סרטים תיעודיים שנלוותה לקבוצה של שלושה אלבומי כפולים, שכללו שירים שלא יצאו לאור והקלטות חיות. אחד השירים המפורסמים ביותר מזה הפרויקט היה "Now and Then", שכונה "I'm Looking Through You". השיר היה מבוסס על דמו של לנון, שהוקלט ב-1978. McCartney והאריסון הוסיפו קולות חדשים והלחנה להקלטת המקור של לנון, ובכך יצרו שיר Beatles חדש שנים אחרי פירוקן. השחרור של "Now and Then" נפגע מביקורות מעורבות. כמה מהמעריצים העריכו את המאמץ ליצור שיר Beatles חדש, אך אחרים חשבו שהוא חסר את הכימיה האורגנית שהגדירה את עבודות הלהקה הטובות.

לקראת 2023, ה- הגרסה החדשה של "Now and Then" שכוללת את כל ארבעת החברים המקוריים של The Beatles, הופקה על ידי AI, ומתוכננת לצאת לאור ב-2 בנובמבר. סרט תיעודי בשם "Now And Then – The Last Beatles Song", שאורכו 12 דקות, יצא לאור ב-1 בנובמבר בערוץ YouTube של The Beatles. הסרט יכלול סרטונים ייחודיים והערות של Paul McCartney, רינגו סטאר, ג'ורג' האריסון, שיין אונו-לנון, ופיטר ג'קסון.

The Beatles היו כוח תרבותי שעבר את הגבולות המוזיקליים והגאוגרפיים. מהתחלתם הפשוטה בליברפול, עד לעלייתם המטאורית לפופולריות העולמית, דרכם הייתה חוקרת ומחפשת. השפעתם אינה מוגבלת לשיריהם שנמכרו או לפרסים שזכו; היא נמצאת ביכולתם להשריד ולהשפיע, ואלה הן המאפיינים שמבטיחים את רלוונטיותם.