תי רוללינג סטוניס

הרולינג סטונז, שהוקמו בלונדון ב-1962, חרתו סימן בלתי ניתן למחיקה על עולם המוזיקה. ההרכב המקורי כלל את מיק ג'אגר על קולות, קית' ריצ'רדס על גיטרה, בריאן ג'ונס כנגן רב-תכליתי, ביל ויימן על באס, צ'ארלי וואטס על תופים, ואיאן סטיוארט על פסנתר. הרכב זה עבר שינויים לאורך השנים, אך הצמד המרכזי של ג'אגר וריצ'רדס נותר קבוע, והוביל את הלהקה במשך יותר מחמישה עשורים של התפתחות מוזיקלית.

בשנותיהם המוקדמות, ה-סטוניס היו חלק מהפלישה הבריטית, גל של להקות בריטיות ששלטו בסצנת המוזיקה האמריקאית ב-1964. לראשונה, הם ניגנו גרסאות כיסוי אבל במהרה עברו לחומר מקורי. אלבומם מ-1966 "אפטירמאת" היה האלבום המקורי הראשון שלהם ולעיתים קרובות נחשב לאחד מיצירותיהם החשובות המוקדמות. שירים כמו "(י קאנ'ט גיט נו) סאטיספאקטיונ," "גיט ופפ ופ מי קלווד," ו-"פאינט יט בלאקק" הפכו ללהיטים בינלאומיים, וביססו את מעמדם כאגדות רוק.

עד סוף שנות ה-60, הלהקה חזרה לצליל הרוק המבוסס על רית'ם אנד בלוז. אלבומים כמו "ביגגארס באנקויט" ו-"ליט יט בלייד" הציגו שירים שיהפכו להמנונים של התקופה, כמו "סימפאתי פור תי דיויל," "סטרייט פיגהטינג מאנ," "יוו קאנ'ט אלואיס גיט והאט יוו ואנט," ו-"גיממי שילטיר".

תחילת שנות ה-70 התאפיינה ביציאת אלבומים אייקוניים כמו "סטיקקי פינגירס" ו-"יקסילי ונ מאינ סטרייט". "סטיקקי פינגירס" היה במיוחד בולט בזכות המיקוד והטון הרמי, מהריף המלוכלך של "ברוונ סוגאר" ועד הסגירה המוקדשת ל-"מוונליגהט מילי". מאידך, "יקסילי ונ מאינ סטרייט" הציע התרגשות פרימיטיבית ומתפשטת יותר, עם שירים כמו "שיני א ליגהט" ו-"טורנ אנד פראייד" שתפסו את הנטייה של הלהקה להתנהגות חולנית.

סוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 היו תקופה של ניסויים עבור ה-רוללינג סטוניס. אלבומים כמו "סומי גירלס" ו-"טאטטוו יוו" הראו אותם מנסים את כוחם בדיסקו ופאנק, ומשקפים את המגמות המוזיקליות של התקופה. "סומי גירלס" עצר את הירידה של ה-רוללינג סטוניס באמצע שנות ה-70, עם השפעות דיסקו על "מיסס יוו" ויסודות פאנק על "שאטטיריד" ו-"ריספיקטאבלי".

אלבומיהם המאוחרים של הלהקה, כמו "א ביגגיר באנג" ב-2005, ספגו ביקורת על אי-השראה של יצירותיהם המוקדמות. עם זאת, הם עדיין מצליחים לתפוס את רוח הלהקה, עם ג'אגר בצורה משוררת בשירים כמו "רווגה ג׳וסטיקי". אלבומם מ-2016 "בלוי & לוניסומי" היה חזרה לבלוז שהשרה אותם, וזיכה אותם בגראמי לאלבום הבלוז המסורתי הטוב ביותר ב-2018.

קפיצה קדימה ל-2023, תי רוללינג סטוניס הוציאו את אלבום האולפן ה-26 שלהם, "האקקניי דיאמונדס." אלבום זה הוא החומר המקורי הראשון שלהם מאז "א ביגגיר באנג" ב-2005. הוא כולל שיתוף פעולה קודם לכן עם לאדי גאגא ו-סטיויי וונדיר בשם "סוייט סוונדס ופ היאוינ," כמו גם רצועות כמו "ביטי מי היאד ופפ," שכולל באס מאת פאול מקקארטניי, ו-"גיט קלוסי" ו-"ליוי בי תי סוורד," שניהם עם פסנתר מאת אלטון ג'ון. האלבום זכה לשבחים ביקורתיים, ותואר כאחד האלבומים הכי "סטונסי" בארבעה עשורים. מבקרים העירו כי הלהקה לא היאה כל כך ערנית וממוקדת מזה חצי מאה.

הדיסקוגרפיה הנרחבת של תי רוללינג סטוניס כוללת 31 אלבומי אולפן, 13 אלבומים חיים, 28 אלבומי אוסף, 3 מיני-אלבומים, 122 סינגלים, 31 סטים, 51 אלבומי וידאו, 2 סטים של וידאו, ו-77 קליפים מוזיקליים. המוזיקה שלהם משתרעת על פני יותר משבעה עשורים, הישג שמעטים מהלהקות יכולות לטעון. הם גם קיבלו פרסים רבים לאורך הקריירה שלהם, כולל פרסי גראמי לאלבום הבלוז המסורתי הטוב ביותר עבור "בלוי & לוניסומי" ב-2018 ואלבום היסטורי הטוב ביותר עבור "חארליי יס מי דארלינג - ירילאנד 1965" ב-2014. הם גם זכו בפרס גראמי למפעל חיים ב-1987.

בסיכום, הרולינג סטונז אינם רק להקה; הם מוסד בעולם המוזיקה. המסע שלהם מלהקת פלישה בריטית לאגדות רוק הואפיין בחדשנות מוזיקלית, הצלחה מסחרית, והשפעה תרבותית. הדיסקוגרפיה הנרחבת שלהם, הפרסים הרבים, והיכולת למלא אצטדיונים גדולים יותר מ-50 שנים לאחר הקמתם, מעידים על מורשתם הקבועה. עם יציאת "האקקניי דיאמונדס," הם הוכיחו שהם רחוקים מלהיגמר, ממשיכים להתפתח בעודם נאמנים לשורשים שלהם.