ביקורת אלבום: הבכורה הסולו האנגלית של ג׳ונג קווק: 'גולדינ'

ג׳ונגקווק, בצהבן המוזהב, עולה לתאורה הסולו שלו עם "גולדינ," חבילה מסודרת של דיוק פופ שחוגרת על שפת החדשנות. זהו אלבום הבוקע מבדיקות אווירה שעפות מחלוף לנלהב, מספר בצבעים חיים את המטמורפוזה שלו מפלא קבוצתי לווירטואוז סולו.

"גולדינ" מכוונת את הפייזר שלה לקסם עם ארסנל של הוקים והרמוניות שנועדו להדהד עם מיתרי הלב ואלגוריתמים כאחד. עם זאת, למרות המראה המושקע, האלבום נושא אסתטיקה אינטימית. כל רצועה היא פוטנציאל להמנון עשירה בהפקה עשירה, אך זהו הטון המחייך של ג׳ונגקווק שמלווה אותנטיות שמסנכרנת בצורה מושלמת עם קצב המאזין.

מסונכרן על ידי פעימות ליבו של תיאבון מתבגר והתגלויות של מבוגרים, התקליטור עובר דרך ספקטרום של רגש - אהבה שנמצאה, נתפסה, אבדה ונאבלה. מילים כמו "תגיד כן או לא, כן או לא, כן או לא" מ-"ייס ור נו", נכתבו על ידי ומציגות יד שייראנ בגיטרה, מחזיקים את הפשטות הסייסמית שיכולה לקפיא אותנו ברגע של פגיעות ניתנת לזיהוי, בעוד קריאת השם היומית של "מונדאי, טויסדאי, וידניסדאי, תורסדאי, פרידאי, סאטורדאי, סונדאי" מ-"סיוינ", עם לאטטו, מלכדת את הקיץ האינסופי של רומן נעורים.

"גולדינ" מתבטא באופן בולד בביטויים חזקים יותר מתחת לתפירה המרופדת שלו. הלחש המפתה ב-"קלוסיר טו יוו," עם מאג׳ור לאזיר, קריאה סרפנטית לאינטימיות של לילה במועדון, בוגדת בנכונות להיכנס למים עמוקים יותר. כאן, ההפקה משנה כיוון – רוח ערב בוערת נגד הקבוע השזוף שקודם לה – ו-ג׳ונגקווק, תמיד הרקדן המושלם, עונה עם ביצוע שמבריק.

בשיא הרגשי של האלבום עומד "האטי יוו," גולמי ואינטרוספקטיבי בו-זמנית. ה- מינדיסמנגינה מורכבת, המתמודדת עם הפרדוקס המרגש של הצורך לשנוא כדי לוותר: "שנאתי אותך, הולך לשנוא אותך, כדי להקל". כאן ליבו של האלבום – ההבנה כי חלק מהצמיחה דורשת כאב, גירוש שדים אחד לאחד, כדי לפנות מקום לפריחת האהבה הבאה.

"שוט גלאסס ופ טיארס" מתפתחת כמערכה הסופית, ריקוד איטי בעקבות, צובעת את השקיעה בגוון מלנכולי. זהו המקום שבו ג׳ונגקווק חופר עמוק יותר לתוך הבאר. "יש לי כוס יין מלאה בדמעות / שתה, שתה, שתה, אמור 'לחיים'" אינו רק פרידה קדורה; זהו קוקטייל מורכב של חרטה ושחרור, יין עתיק של אהבות עבר לחגוג את השמחות העתידיות.

עם זאת, אולי במקום שבו האלבום חורג בצורה המרתקת ביותר הוא בחיזוריו אחר המציאות. האישי הוא ציבורי, ושורות כמו "אני רק מחכה ליד הטלפון / אתה לא בא חזרה, והייתי צריך לדעת" ב-"טוו סאד טו דאנקי" חושפות סדקים בשריון, מעבירות אי-התאמה בין האמת החיה של האיידול לבין הפנטזיה המוטלת על ידי המאזין.

יש מתיחות ב-"גולדינ" – דחיפה ומשיכה בין האוניברסלי לייחודי – הניכרת ביותר בקולות המעובדים של "סומיבודי." פיבוט שמיעי מאורגני לסינתטי, זה המקום שבו יד האלבום הבוחנת פוגשת את המראה, ההד מדים את האינדיבידואליות שקולו של ג׳ונגקווק רגיל לקרום.

בין גלי הזרמים הטקסטוריים עומד "סטאנדינג ניקסט טו יוו," הצהרה בלתי מעורערת של התחייבות. היא מניחה הכרזה נמרצת מעל קצבים קלאסיים, שילוב של זמנים וקצבים שמכריז בגאון על עצמו כמרכז: "הם לא יכולים להכחיש את אהבתנו / הם לא יכולים לחלק אותנו / נשרד את מבחן הזמן."

בהערכה הסופית, "גולדינ" לא לוקחת את הדרך הפחות נסלחת, אלא מעדינה את הנתיב המוכר עם חסות בלטית. עם אלבום שמציג קצוות מוזהבים מספיקים כדי לרמוז על אוצר של הזדמנויות שטרם מומשו, ג׳ונגקווק מציג את עצמו כיורש עתידי לכס הפופ. הוא מיישם ספקטרום שמשתרע בצורה נקייה מסינקופי למרוסן, מגיש ספקטרום שלוכד את הטקסטורות של קולו ואת הקונטוורס של אישיותו הסולו המתפתחת.

ברור ש-"גולדינ" אינה מנסה לכתוב מחדש את ספר הלכת הפופ, אלא להוסיף הערות שוליים עם חותמתו של ג׳ונגקווק. זוהי כניסה משומנת היטב, שמוודאת כי כל העיניים נשארות נעוצות, מבשרת זוהרת של שלטון שרק הולך לקרום עור וגידים. כשהוא עומד מוכן על הסף, "גולדינ" היא מכתבו הפתוח לריבונות הפופ, השבת הזמנה לשלוט בדיון עם בכורה שפחות מדברת על פיצוץ הז'אנר ויותר על עיטורו בגוון הזהב הייחודי שלו.