4.8/10 - ביקורת אלבום דוג׳א קאט: סקארליט

בנוף המלא בנסיכות פופ ומוגולי ראפ, דוג׳א קאטאלבום האולפן הרביעי, "Scarlet," עולה כפרדוקס מבלבל - כיארוסקורו של גאונות ובנאליות. האמנות האניגמטית הזו מתנדנדת בין הבטוח לבין האינטרוספקטיבי, משמשת כפני ראייה מפתים לפוטנציאל שאינו מנוצל וכסיפור אזהרה על אי-התאמה אמנותית. האלבום הוא עדות לטבעו המפולג, פרויקט שמפתה ברמזים לגאונות שאינה ממומשת.

למרות הקבלה המפולגת, שווה לציין כי האלבום השיג הצלחה מסחרית משמעותית. הוא עלה למקום השני בבילבורד 200 והוליד מספר סינגלים שהגיעו לראש המצעד, עדות לערך המוני הבלתי ניתן לערעור של Doja Cat. הנוף הלירי של "Scarlet" הוא שדה מוקשים אמיתי של הישגים וכישלונות. שירים כמו "Paint the Town Red," "Agoura Hills," ו-"Attention" משמשים כאואזיסים של עומק לירי, חוקרים נושאים מורכבים של זהות, פגיעות ואינטגריטיות אמנותית עם זריזות שהיא בו-זמנית מרעננת ומרתקת. עם זאת, שירים כמו "We Vagina" ו-"Fuck the Girls" נכנסים לתחום של המותרות, מציעים ערך הלם שמרגיש יותר כהסחת דעת מאשר תוספת משמעותית לנרטיב של האלבום.

מבחינה מוזיקלית, "סקארליט" הוא סטייה מעבודותיה הקודמות. הוא נוטה בכבדות להיפ-הופ, מה שמאפשר ל-דוג׳א קאט להציג את כישורי הראפ שלה, שהיא מרגישה שהואשמו על ידי הצלחתה כאמנית פופ. שירים כמו "סקולל אנד בוניס" ו-"ווחייס" הם חזרה לשורשיה, נושכים בחזרה במבקרים שמאשימים אותה במכירת הנשמה. עם זאת, האלבום אינו חסר מחלוקות. היחסים שלה עם הקומיקאי והשדרן ג׳. קירוס, שהואשם בתככים והתעללות רגשית, מוגנים בשיר "אגורא היללס", צעד שיכול להרחיק חלק מהמעריצים.

שיווק האלבום היה נועז כמו שהוא שנוי במחלוקת. האם זה הופעותיה הציבוריות או פוסטים ברשתות החברתיות, דוג׳א קאט דוחקת את הגבולות של מה שנחשב מקובל במטרה לקדם "סקארליט". גישה נועזת זו לקידום מוסיפה שכבה נוספת של מתיחות לנרטיב האלבום, מכריחה אותנו לשאול מה אנחנו מצפים מהאלילים שלנו.

עם כל החדורה, "סקארליט" אינו חף מפגמים. המוקד התמאטי של האלבום, בעודו שאפתני, לעיתים קרובות מרגיש מפוזר, כאילו דוג׳א קאט מנסה לטפל ביחד ביותר מדי נושאים. חוסר המוקד הזה, שצוין על ידי מספר מבקרים, מדלדל את ההשפעה של האלבום, מותיר אותנו עם מוצר סופי שהוא כה מבלבל כמו שהוא מרתק. זהו אלבום שמנסה לנתק קשרים פרא-חברתיים עם קהלו, ובכל זאת לא יכול להימנע מלהיאבק עם הביקורות שהוא מנסה לדחות.

בנקודה זו יש להכיר בגמישות הווקאלית של דוג׳א קאט כמגדלור בערפל של אי-עקביות תמאטית. טווח הקול הקמאליאוני שלה מעניק לאלבום מידה של מורכבות שמשמשת כנקודת נגד לאי-הסדר התמאטי שלו. אפילו ברגעים שבהם העלילה של האלבום מתפוגגת, קולה נותר קבוע, מוביל אותנו דרך מסדרונות הלאבירינת של חזון האמנותי שלה.

לבסוף, "סקארליט" הוא מחקר מרתק של אמן בצומת דרכים. דוג׳א קאט היא הן המצית והן הכבאי, שורפת אש רק כדי לכבות אותה. היא מאתגרת את הנורמות של כוכבות הפופ, מפרקת את המחסומים בין האמן לקהל, ומכריחה אותנו לשאול מה אנחנו מצפים מהאלילים שלנו. אבל דבר אחד ברור: דוג׳א קאט אינה מעוניינת לעמוד בציפיות של מישהו מלבד עצמה.

נתון היקף הנושאים הנועז של האלבום, הגמישות המוזיקלית, היחסים המורכבים עם הקהל, והצלחתו המסחרית הבלתי ניתנת לערעור, דירוג של 4.8/10 נראה מתאים. זה לא גינוי, אלא רפלקציה של הסתירות הפנימיות שלו והאתגרים שהוא מציב הן לאמן והן למאזין.