ביקורת המחצית: הופעתו המפוארת של אושר בסופרבול LVIII עם אלישה קיז, לודאקריס, ליל ג'ון, H.E.R. וויל.אי.אם

הופעת המחצית של אושר בסופרבול LVIII, הופעה מדורגת ומפוארת, שהגיעה עם גלישה מדוקדקת של קטלוגו הוותיק, נחתה עם גלישה מפוארת של תצוגה של וגאס, ולא עם הדינמיזם הפורץ שמצופה מהבמה הגדולה בעולם. מהרגע הראשון, עם "Caught Up", ההופעה התפתחה כהצהרה סגלגלה, אם כמעט בטוחה, של חגיגה של שני עשורים של הצלחות של אושר.

הכלולת אלישה קיז, H.E.R, ליל ג'ון, לודאקריס, וויל.אי.אם, הבטיחה צוות שיחקנים דינמי ש, על נייר, יכול היה להעביר זעזוע לתהליך. הדואט של קיז על "My Boo" העלה את ההופעה, קולותיהם התחברו בחיבוק ידוע, שהזכיר את ימיהם המצליחים. אך, העברה מכוכב אור לכוכב אור, במיוחד הסולו הגיטרה הקצר מדי של H.E.R, הרגישה כמו סצנות של ספר, ולא כמו סיפור אחד, כל פרק שעוצב לסייע לאושר לעבור לשיר הבא, ולא לעורר את ההופעה.

הופעתו של ויל.אי.אם ב"OMG" הביאה גל של ויברנצ'י אלקטרוני, ניצוח לאושר לכיוון של תחום הפופ המורכב יותר. אך, זה, כמו שאר ההופעות, נראה כמו שההופעה ניצבה על גדר, ולא ניסתה להתקדם.

"U Don't Have to Call", "Burn", "Confessions Part II", והפתיחה "Yeah!" עם לודאקריס וליל ג'ון, כולם הועברו עם פינוקיות של אושר. אך, ההופעה, למרות טכניותיה, חסרה את הרגעים הבלתי מאורגנים, שמפכחים הופעה של מחצית הזמן מבין פרק זמן מוזיקלי, לסמל נקודת מפנה. התגובה של הקהל, חמה אך מוגבלת, הייתה כמו תגובתו של הקהל, שהייתה חמה, אך חסרה את התגובה המפתיעה.

בסופו של דבר, ההופעה של אושר בסופרבול LVIII הייתה הופעה מפוארת, מקצועית, שעברה דרך קריירה מרשימה שלו, עם פינוקיות של אמן שידע את מקצועו. אך, באצטדיון שאירח כמה מההופעות המפוארות ביותר בהיסטוריה של הבידור, ההופעה נראתה כמו הזדמנות שנכשלה להפתיע את הציפיות, או להגדיר את המורשת שלו בצורה חשובה. היא הייתה זכרון למקומו של אושר בקבוצת הגדולים, ולא יכולתי לעצור את עצמי מלחשוש, מה היה, אם ההופעה הייתה נועזת יותר.